לא מראה חולשה

March 13, 2018

אלעד שכטר - בן 39 נולד וגדל בירושלים, למד בתיכון לאמנויות בעיר. רקדן, כוראוגרף, אוצר ויזם תרבות. במהלך חייו גר בניו יורק, בתל אביב, בקיבוץ יחיעם, בבריסל וב-12 שנים האחרונות חזר לגור בירושלים. בשנת 2012 הקים את קבוצת המחול ק.ט.מ.ו.ן - בית לרקדנים ולאמנים המשתמשים בשפת המחול על מנת לגשר ולחבר בין תרבויות. מגדיר את עצמו כהומוסקסואל.

מה החלום שהיה לך בתור ילד?

לא רציתי להיות רקדן, החלום שהיה לי הוא שיהיה לי תאטרון, שאהיה במאי, ואני לא רחוק משם.

 

סרט או הצגה?

הצגה, אני לא אוהב קולנוע, אני לא כל כך מבין את הז'אנר. לראות אנשים חיים על הבמה, גם אם זה הצגה לא כל כך טובה או משהו כזה - זה כל כך הרבה יותר נעים, יש משהו בטקס הזה שמרתק אותי, מאז ומתמיד. להתאסף באולם - הכללים והחוקים של ההתאספות, ברמת הכרטיסים - אני מביא כסף, כסף זה אנרגיה, הם נותנים לי איזשהו שובר, השובר מקנה לי כניסה. אני נכנס ויושב, מכין את עצמי, מכבים את האור ואז יש אנשים אחרים שהכינו את עצמם הרבה יותר שעות ממני בשביל לעשות איזושהי פעולה בימתית שהיא כל כולה נועדה בשבילי ובשביל אנשים שיושבים מולם.

 

מה היא החופשה המושלמת?

קרואטיה, זה פטיש שכבר קיים כמה שנים, בכמה שנים האחרונות נסעתי כל שנה לקרואטיה, יש שם משהו שמתחבר לי. משהו עם הים האדריאטי שהוא מאוד שקט ונורא נעים, משהו באיים, ובזה שלא חם מידי, שתמיד יש מזג אוויר מלטף ונעים.

 

איזה קושי אתה חווה כלהט"ב?

הקושי בעיני הוא לעצב מה זה להיות להט"ב, להיות להט"ב זה כבר אומר שאתה מערער על הסדר החברתי הקיים, לכן מראש הדברים מאוד מואצים. יש בי את ההתחבטויות בין כמה זה בסדר להיות שבוי בתוך הפרדיגמה המאוד הטרו-נורמטיבית, לבין כמה אני רוצה לחיות חיים להט"בים אחרים - להמציא את עצמי ולא להיכנע לאיך אמור להראות תא משפחתי, ואורח חייו של אדם.

אני נמצא בהליך של הורות משותפת עם זוג לסביות. אני רואה את ההליך הזה, של להיות משפחה, גם אצל הרבה חברים שלי שהם זוגות, זוגות להט"בים, אבל בתכלס בהוויה שלהם הם מאוד זוגות הטרו-נורמטיבים. אני לא מבקר אותם, אבל יש לי מן שאלה לגבי העניין, כמה יש זכות לזוגות הומוסקסואלים לעשות הורות על חשבון גוף של אישה ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, כמה זה באמת זה מוסרי. הבחירה שלי לעשות ילדים בהורות משולשת עם זוג לסביות ואני, היא בחירה שיותר מסתדרת לי ומתיישבת לי. אנחנו בחרנו שלושתנו להביא ילד, אנחנו מודעים לזה שלילד יהיו שלושה הורים, אנחנו מוכנות להשתתף בתוך ההליך הזה, וזה משהו שלא נצטרך לספר לילד - הוא ידע שיש אימא, אבא ועוד אימא, לנו זה נראה מאוד נורמלי, ולהרבה זוגות הומואים אחרים זה פחות יראה.

 

מקום שאתה אוהב בירושלים

גרתי בעין כרם, ומעל הבית שלי היה עץ חרוב, די כולם מכירים אותו - לפחות מי שמכיר את עין כרם, הוא מאוד עתיק לפחות בן 400-500 שנה. הרבה מאוד מההרהורים שלי היו שם, זה מקום שאני מרגיש מאוד קרוב אליו.

 

מה ירושלמי בעינייך?

בערים אחרות שהן מאוד מגוונות תרבותית - בניו יורק, בפריז, בסידני, יש משהו שהוא מעין כור היתוך, כולם רוצים להיות ניו יורקרים, כולם רוצים להיות פריזאים. בירושלים אין דבר כזה, אין דרך לעשות ירושלמי, יש משהו שלא מתערבב בירושלים. אנחנו משתמשים באותם מים, באותם בנקים, באותן קופות חולים ובאותו שוק. אבל בסוף "זו הקהילה שלי, וזו הקהילה שלך" אנחנו נגור אחד ליד השני, זה מה שמייחד את ירושלים מכל הערים בעולם.

 

איך ירושלים מקבלת להט"ב?

היו לי כמה בני זוג פה, התנשקתי איתם ברחוב, הלכנו יד ביד. כן היו מבטים, כן אנשים מסתכלים, וכן אפילו נזרקו אלי הערות מידי פעם.

לפני בערך שנתיים בחנתי בחור ברחוב, הוא קלט שהסתכלתי עליו, והוא שאל אותי אם אנחנו מכירים, אמרתי שלא, אבל שאנחנו יכולים להכיר, הוא סופר נבהל, הוא לא היה גיי, שאל אותי - "מה אתה הומו?" ואמרתי שכן. הוא פשוט לא ידע מה לעשות עם המידע הזה. הוא היה כל כך בחרדה מעצם זה שזה קרה אז הוא התחיל לגמגם ומעט דיבר בצורה תוקפנית. אבל הייתי מאוד בטוח בעצמי, ואם הייתי מתחיל לגמגם ולנסות להסביר את עצמי יכול להיות שהוא היה נהיה אלים, הוא היה מרגיש שם חולשה. ברגע שאין חולשה מהצד שלי או מהצד שאנחנו מפגינים - כשלהט"בים לא מראים חולשה בירושלים אז הסביבה לא משפיעה - כמו שניצחנו כבר מספר פעמים את המצעד. גם אם יבוא ראש עיר חרדי הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה אבל הקהילה הלהט"בית בירושלים ניצחה, היא קיימת, היא ממשיכה לחיות פה ואני לא רואה דרך שבה יכולים להשתיק אותנו.

 

מה החלום כרגע?

משפחה כלומר ילדים, זה חלום אחד, מקווה שזה יגיע בקרוב. יצירה, ליצור כמה שיותר. יש גם חלומות יותר ספציפיים - שהקבוצה תתבסס באיזשהו מקום פיזי קבוע משלנו.

 

מה צריך לתקן בעולם?

ברמה המאוד אישית שלי, ומהתעסקות שלי, אני חושב שאחד הדברים שהייתי מאוד רוצה לתקן במיוחד בישראל וגם בעולם בכלל זה את התפיסות הגופניות שיש לנו כלפי הגוף שלנו. כאב הוא משהו שאתה הולך איתו כל הזמן, אם כואב לך בגב זה יכול להרוס לך את החיים. אם אנשים היו קצת יותר מודעים לגוף שלהם, ולגוף של אחרים אז זה היה הרבה יותר קל.

אני מאוד מסכים עם מודעות גופניות ומודעות לשפה, כמו כל הקמפיין של נשים וme too, כל הדבר הזה, הוא מאוד חשוב, אני לרגע לא מזלזל. עם זאת, הפחד הכי גדול שלי הוא שמרוב כללים שנועדו לשרת את המוסר ואת החופש של כל אחת ואחד, אנחנו נפסיק לגעת אחד בשני, מגע פיזי לא יהיה לגיטימי יותר בעולם הזה. אני חושב שמגע אנושי הוא כמעט חשוב כמו אוויר, כמו מים, כמו אוכל. אי אפשר בלי, אנשים צריכים לגעת אחד בשני. אני זוכר שמורים שלנו בשיעורי מחול כל הזמן נגעו בנו, תיקנו אותנו, ויכול להיות שהמגע הזה לא היה ראוי, או חצי ראוי. אבל באיזשהו מקום אני מוכן לשלם מחיר למגע לא ראוי כי מיניות ומשיכה הן חלק מאוד אינטגרלי בחיים שלנו, בשביל לשמור את זה שאנשים ימשיכו לגעת אחד בשני והמגע האנושי ישמר, שלא נהפוך להיות חברה שאסור לגעת אחד בשני.

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Featured Posts

משטח רקטלי

December 24, 2018

1/2
Please reload

Recent Posts