חדש.ה בעיר

March 21, 2018

 

נעמי ג'ו המר - בת 22, סטודנטית שנה ראשונה באוניברסיטה העברית לומדת תכנית רב תחומית במדעי הרוח ולימודי אסיה במגמת קוריאה, עברה ממרכז תל אביב לירושלים לפני כמה חודשים. אחת ממנהלות הקבוצה "פאן בי ופולי - הקבוצה הסגורה" בפייסבוק.

מה החלום שהיה לך בתור ילדה?

היו לי כל כך הרבה. זה שהלך איתי כנראה הכי הרבה שנים זה להיות זמרת או שחקנית בתאטרון ובקולנוע. רציתי להיות גם מדענית, ורציתי שפשוט יהיה לי המון זמן לשבת ולקרוא. שיחקתי הרבה זמן בכל מיני קבוצות תאטרון, למדתי מוזיקה ואני שרה עד היום. אני מגששת גם פה דרכים להקים הרכבים. חלומות כאלה לא בדיוק הולכים לאיבוד.

 

מה היא החופשה המושלמת?

עיר גדולה כלשהי, לחקור אותה ולראות כל מה שיש לראות. ניו יורק היא אהבה, רומא הייתה מדהימה, את דבלין לא מיציתי. תזרוק אותי באמצע עיר גדולה ותן לי להנות ממנה. כמה שיותר רעש, כמה שיותר אנשים, כמה שיותר דברים למצות.

 

איך הגעת ללמוד את מה שאת לומדת?

כמו רוב הדברים הטובים, זה קרה במקרה. הייתי בהתלבטות אם ללכת לאוניברסיטה או ל"רימון". הלכתי ליום הפתוח, ביררתי על התכנית הרב תחומית, ששמעתי עליה קצת לפני. חשבתי - אם אלך לזה, מה עוד אעשה? הסתובבתי בין הדוכנים של כל מיני מחלקות ומגמות, התעכבתי עם חברה ליד הדוכן של לימודי אסיה ואיכשהו השתכנעתי שזה מגניב מספיק, וקוריאה מגניבה מספיק - אני בערך היחידה שם שאין לה שום רקע על קוריאה בכלל - לא שמעתי קיי-פופ ולא ראיתי סדרות קוריאניות. זו לא פעם ראשונה שאני עושה דברים במקרה בחיים והם מסתדרים. אני מאמינ.ה מאוד בללכת עם התחושה שלך, אמרתי "יאללה, מה כבר יקרה?" וזה הסתדר.

 

איך את מגדירה עצמך?

אני מגדירה את עצמי הרבה. ביסקסואלית זו ההגדרה הראשונה, ג'נדרקווירית על הקשת הנשית או דמיגירל אם רוצות. דמירומנטית, או איפה שהוא על הקשת הארומנטית, ואנרכיסטית של מערכות יחסים - זה לא חייב להיות להט"בי, אבל זה מתקשר, בעיני. הגדרות מאוד עוזרות לי לסדר את המחשבות, אז יש לי הרבה מהן.

 

מתי גילית את הזהויות שלך?

הייתי ביסית מאז ומתמיד, רק לקח לי זמן להבחין בזה מול עצמי. אני זוכר שידעתי אתמזה מגיל חמש בערך, אני זוכר שהרהרתי על זה קצת בכיתה ד' או כיתה ו', אבל לקח לי עד גיל 14 בערך לשבת עם עצמי ולהגיד "אוקי, המילה שגילית? 'ביסקסואלית'? זו את" כששמעתי את המילה לראשונה... נדהמתי לגלות שיש מילה מדוייקת. את שאר הזהויות גיליתי בדרך - מצאתי את המילים בשבילן בדרך. הן יחסית חדשות יותר, מהשלוש שנים האחרונות. היה לי קשה להגיע להבנה המגדרית שלי - המון זמן הייתי ראש בקיר עם "אני אישה סיס", ולקח לי המון זמן להודות שזה הכל במי שאני. זה היה כמעט משבר - כפימיניסטית, אם אני לא (רק) אישה, אז מי אני ואיפה המקום שלי? אני גם אישה, וגם עוד דברים, וזה לא מונע את הפמיניזם שלי וזה לא סותר את ההזדהות שלי כפמיניסטית. הייתי צריכה להבין שאני לא חייב לוותר על הגדרה שחשובה לי בשביל משהו אחר. דמירומנטית באה מתוך תקופה ארוכה של תהייה מה קורה איתי. כשהייתי צעיר.ה יותר לא בהכרח הייתי מתאהבת באנשים בקלות, אבל זה היה קורה באופן יחסית קבוע, וזה היה קורה ממש חזק. פתאום לזמן זה נעלם, ותוך בחינה של המחשבות שלי הבנתי שלא התאהבתי כמו שחברות שלי דיברו על זה. נזכרתי כמה שקרים סיפרתי לעצמי לגבי התחושות הרומנטיות שחוויתי או לא חוויתי, ואחרי זמן של תהייה וקריאה, תהייה וקריאה - הגעתי למסקנה שאני כנראה מסתדרת עם ההגדרה הזו הכי. זה אומר שאני חווה תחושות רומנטיות לפעמים, יכול להתאהב בא.נשים - אבל זה נדיר אצלי, ולוקח זמן בדרך כלל, וזו תחושה שאני יכולה בכיף לחיות את חיי גם בלעדיה - היא לא מרכז המערכת הרגשית שלי. אנרכיה של מערכות יחסים זה רעיון שחשוב לי, זה נשמע גדול ודרמתי אבל בעיני זה לא. מבחינתי זו התפיסה שמערכות רומנטיות כמו שאנחנו מכירים אותן הן לא הדבר הכי חשוב, לא הדבר הראשון שחשוב, ושאנשות יכולות להיות חשובות לי לעומק גם אם הן קשורות אלי "רק" חברית.

 

אמנות שאת מתחברת אליה בזכות הזהות הלהט"בית שלך

יש ספר שאני נורא אוהבת, קוראים לו "Tell The Wolves I'm Home", הוא מדבר בעיקרון על ימי מגפת האיידס של שנות השמונים בניו יורק דרך העיניים של נערה מתבגרת. השילוב הזה הוא מאוד חזק בעיני, כי זה גם נגע בקהילות שמאוד קרובות אלי, וגם הזווית של נערה מתבגרת מאוד התחברה אלי. זה ספר שאני אוהבת ומעריצה.

אילנה זפרן היא יוצרת שאני מעריצה, הערצתי אותה מאז ומתמיד, והערצתי אפילו עוד יותר כשגיליתי שהיא מהקהילה, זה פשוט שימח אותי מאוד. בלתי אפשרי לקרוא את אילנה זפרן בלי להבין את זה - אבל קראתי אותה מכשהייתי ילדה, לא ממש חשבתי על זה. רק בחטיבה קלטתי שהקומיקס שלה מבוסס על חייה, שזו היא. היא נהייתה קצת דמות להזדהות.

 

מקומות שאת אוהבת בירושלים

אני אוהבת את ה-"גטסבי", בר כזה של קוקטיילים ואווירה של שנות ה20-30, הוא ממש נעים.

אני אוהבת את המוסללה (בבניין כלל), גם כי יש שם שיעורי ריקוד (סווינג! זה מהמם, אגב), אבל גם כי זה פרויקט שיתופי שקהילות מנהלות למען עצמן.

קשת רובינסון, שזה הכותל השוויוני - הכותל הלא מופרד - החיבור המרכזי שלי לדת הוא דרך הזרם הקונסרביטיבית, ויש לי חיבור ליהדות גם אם אני לא בהכרח דתייה. היהדות שלי - היהדות המתקדמת, שהיא מה שגדלתי עליו - היא באופן אוטומטי פמיניסטית, שוויונית, ועם ראיה לזכויות אדם, אז הכותל הרגיל במידה מסוימת מלחיץ אותי ולא נעים לי - ההפרדה ו"משמרות הצניעות" ששם. קשת רובינסון מרגיש לי כמו ללכת הביתה - גם כי הייתי שם המון פעמים, וגם כי אני יכולה לעשות את זה בחופשיות, בדרך שלי, עם האנשים והאנשות שאני אוהבת, ובלי להתחזות למי שאני לא.

 

מה החלום כרגע?

החלומות לטווח הקצר הם להצליח בלימודים, להיות יותר אקטיביסטית, ופעילה בדברים שחשובים לי, להנות יותר מדברים, לעסוק יותר באמנויות ובמוזיקה.

לטווח הארוך - למצוא איזון, למצוא עבודה שתעניין אותי ושאהנה ממנה, לנסוע ולחקור את העולם, לעשות משהו משמעותי בשביל העולם.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Featured Posts

משטח רקטלי

December 24, 2018

1/2
Please reload

Recent Posts